אלן, בוגר.ת שנת שירות של איגי, דימונה. "הגעתי נער בן צעיר ומאד בודד לקבוצה בבאר שבע, ובאיגי למדתי להגיד מי אני, ולהרגיש עם זה סוף סוף טוב."

החיים של "לפני" איגי היו מורכבים יותר בדימונה. הרגשתי כאילו אני צועד בשדה מוקשים; צעד אחד לא נכון, והכל מתפוצץ. כתוצאה מזה הייתי הרבה יותר חשדן כלפי הסביבה- תמיד נזהרתי לא 'להסגיר' את עצמי, עד למצב שהרגשתי שאני לא אני, שאין לי מקום בעולם הזה.

הגעתי לקבוצה של איגי בבאר-שבע כשהייתי בין 14, מפוחד בטירוף. אני זוכר שפחדתי שמישהו מהמשפחה יגלה שאני הולך לשם.

אבל מה שמצאתי באיגי גירש את הפחד. מצאתי משפחה. אנשים ונשים, בכל הגילאים ומכל ההגדרות והמגדרים שיש להן משהו משותף איתי. הבנו שאנחנו רוצים חיים אחרים יחד, סירבנו להכיר בדרך היחידה שתמיד אמרו לנו לצעוד בה.

המפגשים, החברים שפגשתי ובעיקר המדריכות שלי לאורך השנים עזרו לי להרגיש בנוח לצאת מהארון בגיל 17.

הבחירה המשמעותית ביותר הייתה ההחלטה לצאת לשנת השירות. בשנת השירות הדרכתי קבוצות גאות, העברתי שיעורים בתיכון, עזרנו בהקמת בית הקהילות החיפאי ושמנו על "סדר היום" את הנוער הגאה בעיר כמו שאף אחד לא עשה לפנינו. החיים בקומונה, עם חברים וחברות הרגיש בחירה במשפחה אלטרנטיבית שלי. הבחירה להמשיך עם הגרעין שלי לשירות הצבאי היא הצורך לייצר אלטרנטיבה עם אנשים שאני בוחר בהם כמשפחה שלי. אני רואה בנח"ל הזדמנות מדהימה של איגי להשפיע ולשנות את החברה הישראלית. אני רוצה להראות לנוער הגאה שיש דרך אחרת. זו השליחות שלי היום.

איגי בשבילי הוא הבית. כאן גדלתי, כאן אני ממשיך לגדול, וכאן אמשיך לפתח ולחנך. בעולם שמלמד אותך לשנוא את עצמך, אהבה עצמית- היא אקט מהפכני.

הסיפור של

אלן בסט

הצטרפו לאגודת הידידים